top of page
מסע הנשמה שלי
הסיפור שעוד לא נגמר...
מסע הנשמה שלי בגלגול הנוכחי לא פשוט, לפחות עד כה.
מצד שני, של מי כן?...
הנשמה שלי הגיעה לעולם הזה עם תכנית נשמתית שאיך לומר? לא תמיד מסתדרת לאני-הארצי שלי.
ואם להיות כנה, בזבזתי הרבה שנים ואנרגיות כדי לנסות לברוח ממנה.
היא בחרה לעצמה מסלול חיים שמתחיל באבדן הכי גדול שילדה יכולה לחוות - אמא.
אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 5. למעשה, כחודש לפני יומולדת 5 שלי.
שם מתחיל סיפור ההתמודדות שלי עם החיים עצמם.
סיפור של למידה מהירה של עצמאות בגיל צעיר מאוד, של פחדים עצומים מנטישה והישארות לבד,
של התבוננות שקטה ומופנמת על העולם, על השמים האינסופיים, על היצורים החיים כאן,
והניסיון להבין הכל כבר בגיל ילדות מאוד מוקדם.
למעשה, בגיל שבו רוב החברים שלי נהנו פשוט ממגלשה ונדנדה אחרה"צ,
אני הייתי מסתגרת בבועה משלי, כמו שאבא שלי מגדיר את זה,
מנסה לחקור ולהבין את כל מה שאנחנו לא מצליחים להבין ולתפוס בתודעה שלנו.
לא שלא הייתי משחקת עם חברים.
אף פעם לא הייתי תלושה מהמציאות.
רק שבמקביל הייתה לי תמיד "בועה" משלי, שאליה לאף אחד אין כניסה,
ושם הראש והלב עבדו תמידית בסינרגיה וניתחו כל סיטואציה, כל משב רוח, כל עלה נושר, כל ענן וכל כוכב...
לכל דבר הייתה משמעות קיום מרהיבה בעיניי ושום דבר לא חמק ממני.
כך שבמקביל לסיפור ההתמודדות עם החיים, שם בדיוק גם נולד החיבור החזק שלי לעולם הרוח.
ילדה בת 5 שהבינה שלא יכול להיות שהחיים מסתכמים בצעצועים של הגן ובמשחק בגן השעשועים אחרה"צ,
שחייבת להיות משמעות לדברים, ושהיא חייבת לחקור ולהבין ה-כ-ל.
גם ידעתי בכל גיד ונים בגוף שלי שהפרידה מאמא שלי היא זמנית בלבד ושיום אחד אנחנו נתאחד.
לא היה לי ספק שהיא מלווה אותי תמיד, ואפילו מעבירה לי מסרים בכל מיני דרכים שהיו מיוחדות ושמורות רק לשתינו.
עם השנים הלכתי והתרחקתי מעולם הרוח ובאופן כללי מעצמי.
לחברה היו ציפיות מסוימות ממני ואני אדם מרצה (פחד מנטישה, כבר אמרתי, לא?),
אז ניסיתי להילחם בכל מה שאני מרגישה ומאמינה, כדי ליישר קו עם כל היתר.
אם חלום חיי היה ללמוד תיאטרון - הדחקתי את זה והתחלתי להתעניין בתחומים אחרים לחלוטין,
שאמנם נחמד לי לקרוא עליהם או לראות סדרות וסרטים שעוסקים באותם תחומים,
אבל פחות נחמד לי ללמוד אותם לעומק ולעסוק בהם.
אלה היו פשוט מקצועות שהחברה קיבלה יותר בזמנו, וגם היו עתידים לפרנס אותי יותר.
בינתיים גם מצאתי עבודה טובה כשכירה בבנק. עבודה שעשתה לי רע ברמה הנפשית, אבל מסודרת לכל החיים, לא?
אז בלעתי את הצפרדע, ולמרות שהייתי חוזרת הביתה כשאני בוכה כל יום,
המשכתי לנשוך שפתיים ולהתיישר לפי הקודים החברתיים שאמרו שאם הצלחתי להתברג לבנק - לא עוזבים את זה.
גם בחיי האהבה שלי התפשרתי ומצאתי לעצמי בן זוג שהתאים מספיק.
לא כזה שאני אוהבת או באמת רוצה. אבל הוא היה שם, ולכל החברים היה נראה הגיוני שנהיה יחד,
אז יאללה... בסדר...
במשך 5 שנים ארוכות מדי חייתי את הפשרה הזאת, כי כביכול ככה צריך להיות.
ושלא תחשבו שזה היה קל או נוח.
סבלתי מזה. אוי, אלוהים, כמה שסבלתי מזה...
אפילו המשפחה שלי לא אהבה אותו, כי הוא לא מספיק טוב בשבילי וכי הוא גורם לי לסבל.
אבל המשכתי. אפילו נלחמתי בהם על זה.
כי שכנעתי את עצמי שככה צריך וככה נראית זוגיות וככה נראים החיים וזהו.
אם לא הניעור שקיבלתי מהיקום (ואגיע אליו ממש עוד מעט), כנראה שגם הייתי מתחתנת איתו.
כבר התחלנו קצת לדבר על זה, וזה היה אמור להיות כבר השלב הבא בחיים, על פי "כללי" החברה...
כמובן שכל הדברים האלה נבעו מפחדים ארציים ולא נעשו בצורה מודעת.
אבל לנשמה שלי וליקום היו תכניות אחרות עבורי והם לא התכוונו לוותר לי כל כך מהר.
עד גיל 22 (שימו לב למספר, אגב...) הגיעו סימנים מכל כיוון לכך שאני לא בכיוון הנכון,
אבל הפחדים היו חזקים יותר ואני עצמתי עיניים חזק-חזק והתעלמתי כל עוד יכולתי.
יום אחד, כחודש לפני יומולדת 22 שלי (כחודש לפני... - שמים לב לדפוס מסוים?), עליתי על רכבת.
פעולה יומיומית פשוטה שהפכה לי את החיים. פשוטו כמשמעו.
כשעליתי על הרכבת התכוונתי לשבת במקום ה"קבוע" שלי, אבל משהו בתוכי הרגיש לי לא נוח.
אינטואציה.
אז המשכתי עוד מושב אחד קדימה והתיישבתי בצד השני של הקרון, כשאני משקיפה על המושב ה"רגיל" שלי.
לא הגעתי עם הרכבת הזאת ליעד שלי,
כי באמצע הדרך הקטר התנגש בטנדר שנתקע על הפסים,
ירד מהמסילה, עף באוויר, נחת על הקרון השני, מחץ אותו והביא איתו את הסוף ל-5 אנשים.
זה היה הקרון שבו אני ישבתי.
במושב שעליו ויתרתי נהרג אדם שעלה תחנה אחת אחריי.
המבטים שלנו הצטלבו קצת לפני האסון. היו לו עיניים טובות כאלה.
בזמן שהקטר עוד ניסה לעצור את הנסיעה כדי להימנע מההתנגשות,
אני, מאיזושהי סיבה שעד היום לא ברורה לי, שיחררתי את האחיזה שהחזיקה אותי במקום
והתחלתי להתעופף בקרון מצד לצד כמו כדור פינג פונג.
באיזשהו שלב בזמן הזה כבר איבדתי תחושת זמן ומקום.
למעשה לא היה בכלל דבר כזה 'זמן' ואני הייתי ב...
אם נתעקש להגדיר את זה אני מניחה שההגדרה תהיה מעין "שום מקום" גדול מאוד. אינסופי.
שם הבנתי שכרגע קורה משהו שמאפשר לי בחירה.
זה לא סיפור שאני מספרת לכל אחד, כי לא כולם מסוגלים לתפוס, להבין, או להאמין לי, וזה בסדר.
אני לא מנסה לשכנע אף אחד. אבל עד היום ברור לי מאוד שזה לא היה סתם דמיון שנובע מתוך מצב של סטרס.
זו הייתה חוויה מודעת לחלוטין.
ידעתי מה קורה עם הגוף שלי במקביל לזה שידעתי שאני לא חלק ממנו כרגע.
לא ראיתי את עצמי מלמעלה.
לא ראיתי אור או מנהרה.
ומצד שני, גם לא הרגשתי כאב או פחד.
פשוט הייתי מודעת להכל בו זמנית ברגע אחד,
שרק אח"כ הבנתי שהיה משהו כמו שבריר שניה,
אבל באותם רגעים, כאמור, לא היה זמן ומבחינתי זה הרגיש כמו שעות ארוכות.
במהלך ה"שעות" האלה מצאתי את עצמי מדברת עם אמא שלי, לא בצורה הארצית שלה.
לא היה לה גוף.
באותם רגעים אמא שלי הייתה רק משהו שכרגע אני יכולה להגדיר כאנרגיה.
העליתי בפניה את ההתלבטות שלי בין סיום גלגול החיים הזה כרגע והאיחוד איתה שכל חיי כל כך רציתי,
לבין חזרה לגוף שלי, לארצי, והמשך החיים.
היא רק ליוותה אותי ברגעי ההתלבטות שלי. היא לא נתנה לי את התשובה.
התשובה הגיעה מתוכי אחרי ששקלתי בצורה שניתן לתאר כסוג של "רציונלית" את כל האפשרויות.
ממש כאילו הייתי בית המשפט של עצמי בעצמי.
התנצלתי בפניה ואמרתי לה שעוד לא סיימתי את הדרך שלי כאן ושזה עוד לא הזמן.
אמרתי לה שאני מתגעגעת אליה ומחכה לרגע שנהיה שוב יחד, אבל כרגע אני צריכה לחזור.
בשניה שעשיתי את ההחלטה הזאת הרגשתי כאילו העיניים שלי נפקחות, למרות שהן היו פקוחות כל הזמן.
מצאתי את עצמי מתחת לאחד הכסאות ברכבת,
והשקט המוחלט שהיה לי עד אותו רגע התחלף בצעקות וצרחות אימה של אנשים שהקיפו אותי
ורצו לצאת מהקרון שנמחץ, והשתיקה יפה לתיאורים ולתמונות שחקוקות לי בראש עד היום.
בדרך נס (או בעזרת שמירה עליונה) יצאתי משם עם מכות יבשות בלבד ובלי שום פגיעה פיזית ממשית.
זה היה היום שבו החיים שלי השתנו.
אחרי תקופת החלמה התפטרתי מהבנק והתחלתי ללמוד תיאטרון כמו שרציתי.
בהמשך נפרדתי גם מבן הזוג שהיה לי ולא היה נכון לי. ובעיקר התחלתי להיות קשובה יותר לעצמי וללב שלי.
היקום, פשוטו כמשמעו, הוריד אותי מהמסלול הלא נכון שעליו הייתי, וכיוון אותי למקום הנכון לי.
לפעמים אני אומרת למשפחה שלי שיש לי שני ימי הולדת: היום שבו נולדתי והגעתי לעולם, והיום של התאונה שבה נולדתי מחדש.
אבל לנשמה שלי כל זה לא הספיק.
היא רוצה ללמוד כמה שיותר בגלגול הזה כנראה.
אז כדי שיהיה עוד יותר מעניין, נכנס לחיי הלהבה התאומה שלי, שאיתו יש לי חוזה נשמתי למימוש קשר זוגי משמעותי בגלגול הנוכחי.
מה שאומר שבית דין לא יעזור, לא לי ולא לו - היקום יעשה הכל כדי שזה יקרה.
היום הוא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, אבל עד שזה קרה...
וואו!
מה לא עשיתי ומה לא ניסיתי...
אינספור פעמים ניסיתי לברוח ממנו בכל הכוח.
גם עוד לפני שידעתי שהוא הלהבה שלי, וגם אחרי. כשהחלטתי שהכל שטויות ושזה פשוט לא יקרה וזהו.
וכשאני לא ברחתי - הוא ניסה לברוח ממני.
לא רציתי את הסיפור הקשה, הכואב והבלתי אפשרי הזה.
ניתקתי איתו קשר עשרות פעמים לתקופות שונות, אבל הוא חזר לחיי שוב ושוב ושוב.
ברוב המקרים החזרה הייתה ע"י גורם שלישי או "צירופי מקרים" ולאו דווקא ביוזמה של אחד מאיתנו.
זה בערך כמו לזרוק בומרנג רחוק-רחוק בכל הכוח,
להסתובב ללכת הלאה ופתאום להרגיש מכה עזה בעורף ולגלות שהוא חזר ויחד איתו גם הכאב.
כואב איתו. כואב בלעדיו. בגדול - כואב.
דרך הקשר איתו התחברתי לאט לאט יותר ויותר לעולם הרוח, שתמיד היה קיים בי, והנה אני היום...
אז מה היה לנו עד עכשיו?
מוות של אמא
תאונה קטלנית, שהוגדרה כאסון, ושבנס יצאתי ממנה בלי פגע
להבה תאומה שמקפיד לגרום לי להתמודד ולהתפתח על בסיס יומיומי.
מעניין מה עוד מצפה לי בתכנית הנשמתית שלי בהמשך הדרך וכמה תהפוכות עוד הנשמה שלי בחרה לעצמה...
כך או כך, לי נשאר רק להגיד ליקום תודה על כל קושי שהוא הציב בפניי,
ולסמוך עליו שגם כשנראה שהדברים שקורים הם בגדר "אסון",
הוא יודע מה הוא עושה ומוביל אותי בדיוק למקום שבו אני צריכה להיות, ושבו יהיה לי הכי טוב שרק אפשר,
אם רק אקשיב ללב שלי, לסימנים שמפוזרים בדרך, ואאפשר לדברים שצריכים לקרות - פשוט לקרות.
bottom of page